החלטה
לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב ובקשה להארכת מועד להגשתה. בקשות אלו נדונו לפניי היום, המבקשת נחקרה על תצהירה, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
עסקינן בתביעת המשיבה, אשר הנפיקה למבקשת כרטיס חיוב מסוג מאסטרקארד זהב, בגין חוב על סך 1,250 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשת חתמה על הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק שלה, והעתק ההוראה צורף לכתב התביעה. ההרשאה שמסרה לא כובדה ע"י הבנק, ובכך קמה זכות המשיבה להעמיד לפירעון את סכום החוב השוטף עם ריבית פיגורים.
המבקשת הגישה התנגדותה באיחור, ביום 7/1/13, כאשר המועד האחרון להגשת ההתנגדות חל ביום 19/12/12. לטענתה, משנדרשה לשלם עבור חובה, החלה בניהול משא ומתן עם נציגי המשיבה, אלא שהמשא ומתן לא צלח, וביום 3/1/13 הפנה אותה נציג המשיבה להגשת התנגדות.
לגופו של עניין טוענת המבקשת, כי חתמה על הוראת קבע, על פי בקשת המשיבה, והמשיבה היתה צריכה להעביר את טופס ההרשאה לחיוב חשבון הבנק. לטענת המבקשת, המשיבה לא דאגה לשלוח את ההרשאה לבנק ולא דאגה לחייב את חשבונה. לטענתה, הוראות קבע בחשבונה כובדו באופן סדיר, ורק בשל אי משלוח ההוראה על ידי המשיבה – לא שולמו החשבונות. לטענת המבקשת, פנתה אל הבנק והסדירה הוראת קבע חדשה, ופנתה אל המשיבה על מנת שתחייב את החשבון שלה, אלא שהמשיבה לא הסכימה לחייב את החשבון בקרן החוב בלבד (972 ₪), ודרשה סכומים נוספים, אותם סירבה המבקשת לשלם, שכן, לטענתה, הצטברותם של סכומים נוספים על החוב נובעת ממחדלי המשיבה בלבד.
בחקירתה הנגדית חזרה המבקשת על גירסתה, אם כי לא זכרה מדוע הגישה את התנגדותה באיחור.
לטענת המשיבה, אין טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת ההתנגדות, ולחלופין – יש לחייב את המבקשת בהוצאות בגין הארכת המועד. עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת מודה בקיומו של חוב, אך לא דאגה לשלמו, למרות הצהרתה, כי אינה מסרבת לשלמו. עוד טוענת המשיבה, כי הוראת הקבע עודכנה על ידי המבקשת בחודש נובמבר 2012, כחודשיים לאחר שהתביעה הוגשה, וכשלושה חודשים לאחר שנשלח אל המבקשת מכתב התראה. על כן, הטענה להסדרת הוראת הקבע אינה רלבנטית לתביעה, ולמעשה – אין בפי המבקשת הגנה.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל נגבה במלואו, עת הוטל עיקול על חשבון הבנק של המבקשת. העיקול מומש על פי בקשה שהגישה המשיבה לרשם ההוצאה לפועל, ביום 17.1.13, זמן קצר אחרי שניתנה על ידי החלטה בדבר עיכוב ההליכים (10.1.13), אך בטרם הגיעה החלטה זו לידי ב"כ המשיבה (21.1.13, על פי אישור המסירה שבתיק ביהמ"ש). על כל פנים, לידי המשיבה הועבר סך של 2,945 ₪, ותיק ההוצאה לפועל נסגר.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני רואה לנכון ליתן למבקשת רשות להתגונן, תוך הארכת המועד להגשת ההתנגדות עד למועד בו הוגשה בפועל.
כ"טעם מיוחד" להארכת המועד משמשות שלוש עובדות: הראשונה, כי נראה שנוהל משא ומתן במטרה לחסוך את ההליך, כאשר במהלכו ולשם קידום העניין הסדירה המבקשת בבנק הוראת קבע, ורק כשהמו"מ לא צלח – הוגשה ההתנגדות; השנייה, כי סכום החוב נגבה למעשה ועל כן אין בהארכת המועד כדי לעכב את הגבייה, אלא אך לאפשר בירור ענייני של טענות הצדדים; והשלישית, כי לגופו של עניין נראה שבפי המבקשת טענות הגנה הראויות לבירור.
אשר לטענות ההגנה לגופו של עניין ראוי לציין, כי בכתב התביעה נטען, שנעשה ניסיון לחייב את חשבון הבנק של המבקשת באמצעות הוראת הקבע שנחתמה, ואילו זו לא כובדה על ידי הבנק; ואילו בדיון שהתקיים היום התברר, שאין מחלוקת, כי הוראת הקבע לא הוחזרה על ידי הבנק, אלא (ככל הנראה) לא נשלחה אליו כלל. שאלת הנפקות של אי הצגת הדרישה בבנק בידי המשיבה, למרות שבידיה הוראת קבע חתומה, ומה צריך להיות חובה הנכון של המבקשת בנסיבות אלו - תתברר במסגרת ההליך המשפטי, ולצורך הבירור, יש ליתן למבקשת רשות להתגונן.
אשר על כן, אני מורה על קבלת ההתנגדות, תוך הארכת המועד כאמור לעיל.
בנסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, והוצאות הדיון שהתקיים לפני יילקחו בחשבון בידי ביהמ"ש, בסוף ההליך העיקרי.
התצהיר ישמש כתב הגנה.
נוכח סכום התביעה היא תידון בסדר דין מהיר.
התובעת תגיש תצהיר מטעמה, יחד עם רשימת מסמכים והעתקי המסמכים, בהתאם לתקנה 214ב1(1), תוך 30 יום מקבלת החלטה זו. אם לא יוגש תצהיר מטעם התובעת, תוך המועדים שנקבעו לעיל, תימחק התביעה.
עם העברת התביעה מלשכת ההוצאה לפועל לבית המשפט עשוי להיווצר הפרש אגרה, אותו על התובעת לשלם תוך 30 יום מקבלת דרישת הגזברות, שאם לא כן תימחק התביעה.
המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ג, 17 יוני 2013, בהעדר הצדדים.